אני רוצה לספר לכם על אהבה שפיתחתי בגיל צעיר מאוד – אהבה לקפה וכל מה שמסביב. זה התחיל כשהייתי בן 17, הלכתי לדודי שהיה אז בן 30, כשנכנסתי לביתו, הוא עמד במטבח, ליד מכונת הקפה הכסופה שלו. הוא לא שם לב שנכנסתי ולא גרמתי לו לשים לב. עמדתי והתבוננתי איך הוא מפעיל את גוש הברזל המתכתי שעמד על השיש ומוציא ממנו נוזל שחור כהה וסמיך, הסתכלתי איך הוא תופס את המוט הכסוף ומתחיל בתהליך הקצפת החלב, הוא עשה זאת בתשוקה, כאילו הוא החלב והמקציף התחברו והפכו למכונה אחת שפועלת בקצב אחיד ויוצרת מראה מרתק.
כשסיים, שם אלי לב והכין לי כוס קפה משלי, זו הייתה הפעם הראשונה שבא לגמתי מכוס קפה אמיתי. מגע קצף החלב על שפתי היה משכר, הטעם של הקפה בשילוב המרקם האלוהי של הקצף היה חושני כמעט. זה היה רגע בלתי נשכח.
מאז התמכרתי לקפה, אבל לא במובן שאתם חושבים עליו, אני לא שותה יותר מכוס קפה אחת ביום. התמכרתי במובן של כל התהליך, מהרגע שעולה במחשבתי להכין כוס קפה עד הרגע שאני לוקח את השלוק האחרון, התאהבתי בתהליך, בכל שלבי ההכנה. אני מכור לקפה, ואני אוהב את זה.
באותו היום החלטתי שאני רוצה מכונת קפה ומקציף משלי ושאלתי את דודי בעצתו. הוא ענה לי כך, "מכונות קפה יש המון, וכך גם מקציפים, אך לאחר שנים של שתיה והכנת קפה הבנתי, אין ולא יהיו לא כמו מכונת קפה נספרסו ולא כמו "מקציף חלב נספרסו".
אז הלכתי וקניתי לי מכונת קפה, והלכתי וקניתי לי מקציף חלב נספרסו. היום לאחר המון שנים של שתיה והכנת קפה, אני יכול להגיד שאני מסכים עם דודי. יש משהו במקציף חלב נספרסו שאין בשום מקציף חלב אחר. משהו באחיזה, משהו בתהליך, משהו במרקם בתוצר הסופי – משהו שאין בשום מקציף חלב אחר.
זה סיפור הקפה שלי, אני מספר אותו בכל הזדמנות שיש לי, כשאני פוגש אדם עם אותה תשוקה לקפה כמו שלי. אני חושב שיש מעטים כאלה בנינו, אבל כשאנחנו נשמע אותם מדברים על קפה, אז נדע.
